עוגן, לא ציווי: איך חוזרים לשגרה כשהלב עדיין כואב?

איך עושים שגרה?

זו השאלה שמהדהדת בחדר הטיפולים ובלב של כולנו בתקופות האחרונות. איך אפשר לחזור לנהל סדר יום כשהלב עדיין כואב, כשהמציאות סביבנו רוויה באובדן, בחוסר ודאות עמוק, בפחד משתק, ובתקווה שעטופה תמיד בדאגה קיומית?

עבור רבים מאיתנו, בין אם מדובר בטלטלה הלאומית והדי החרדה שהשאירה המלחמה, ובין אם מדובר בשבר אישי, מוות או משבר פרטי – הדרישה החיצונית "לחזור לשגרה" מרגישה לפעמים כמו עלבון. היא מרגישה כמו ניסיון למחוק את החוויה הנוכחית שלנו, כאילו מצפים מאיתנו להמשיך הלאה ולהעמיד פנים שהעולם לא רעד.

אבל אולי… אולי אפשר להסתכל על שגרה אחרת?

שגרה עדינה ומותאמת

שגרה היא לא ציווי, והיא בטח לא תבנית נוקשה שכולנו צריכים להשתחל אליה בכוח. שגרה יכולה להיות עוגן. היא יכולה להיות הדרך שלנו להחזיק את החיים, לאסוף את השברים ולהמשיך לנוע, דווקא כשקשה.

אני מדברת על שגרה עדינה.

לא שגרה שמעמיסה עלינו עוד רשימת מטלות, אלא שגרה שמבקשת לשאול: מהו הדבר הקטן ביותר שאני מסוגל לעשות היום כדי להרגיש מעט יותר מוחזק?

• לפעמים זו רק כוס קפה בשקט.
• לפעמים זו מקלחת.
• לפעמים זו הליכה קצרה.
• ולפעמים זו רק נשימה אחת עמוקה, שמסמנת למערכת העצבים שלנו שעכשיו, ברגע הזה, אנחנו בטוחים.

נשימה, ועוד צעד קטן

מתוך עולם ה-DBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי), אנחנו לומדים את החשיבות של התנועה הזו – צעד אחד בכל פעם. נשימה, ובנייה. נשימה, ועוד צעד קטן.

אנחנו לא חוזרים לשגרה כדי לשכוח. אנחנו מייצרים שגרה עדינה כדי לתת לנפש שלנו בית יציב מספיק לשאת בתוכו את הכאב, ומתוך הבית הזה, לאט וברגישות, לצמוח מחדש.