בשנה הבאה נשב על המרפסת: פחות לרוץ, יותר להיות

אחרי שבוע אינטנסיבי למדי של עבודה, קניות ובישולים לחג, ישבתי לרגע מול המסך וגללתי לי.

מתוך המסך קפצו אליי פוסטים על השנה החדשה: לוחות חזון, רשימות יעדים, סדנאות זימון ועוד... כולם מבקשים מאיתנו ללמוד כיצד להפוך לגרסה הכי טובה של עצמנו.

ברגע של תשומת לב לגוף, הרגשתי כיצד הכתפיים שלי עולות, הנשימה נהיית קצרה, ומעין דריכות שקטה מתגנבת פנימה, שלא לומר מעין ביקורת עצמית ידועה על פעולות שלא פעלתי 🤭

הוצפתי בתחושה שהנה, עוד לפני שהשנה בכלל התחילה, כבר קיבלתי ערימה חדשה של שיעורי בית שיש מצב שבכלל לא אצליח בהם 🙄

סגרתי את המסך ויצאתי לשבת בחצר שלי. הבריזה של תשרי הביאה קרירות עדינה, ובראש התנגן לי השיר ההוא של פעם:

בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות...

שיר שתמיד אהבתי.

סביב ראש השנה יש תמיד רעש גדול של התחלות חדשות והבטחות שסוף סוף נתקן את מה שלא עובד. אולם מתחת לכל הרעש הזה, פועלת מערכת העצבים שלנו, שבכלל לא מבקשת עוד משימות, רשימות או מטרות לכבוש.

הבקשה שלה פשוטה הרבה יותר: היא מבקשת להניח את המרדף, ללמוד להיות. היא מבקשת סביבה בטוחה והכרה.

בשיר הזה יש תמימות של פעם שמבקשת מאיתנו פשוט לשבת: להרגיש את הרוח על העור, לנשום את ריח התפוח והדבש, להניח לחיבוק של משפחה להחזיק אותנו לרגע, וללמוד להיות בנוכחות פשוטה עם הרגע הזה, מבלי לנסות לנהל ביד רמה את המחר.

שקט פנימי לא נולד כשאנחנו כובשות את היעד הבא. הוא מתרחש כשאנחנו מצליחות להוריד את הדריכות, להרגיש את הקרקע מתחת לרגליים, ולגלות שגם עכשיו – בתוך כל מה שעוד לא פתור ולא מושלם – יש רגע פשוט שאפשר לנוח בו.

מאחלת לנו לשנה הזו פחות לרוץ קדימה, ויותר להרגיש בבית בתוך עצמנו.

שנה של פשטות, של חסד, של עוגן פנימי ונשימה עמוקה.

שנה טובה, שקטה ומיטיבה 💌
ערבה